מזרחי נ' שרות אייל נהגי טנדרים בע"מ

פסק דין

1.התובע, שהועסק על ידי הנתבעת כנהג הסעות, הגיש כנגדה תביעתו ביום 8/12/2010 בה עתר להכיר בקיום יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה 09/1984-08/2010. בהתאם, עתר לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים בגין סיום עבודה לאחר שהגיע לגיל פרישה (בסך 262,080 ₪), פדיון חופשה (112 ימים בסך 47,040 ₪), הבראה (20 ימים בסך 7,020 ₪), דמי חגים (70 ימים בסך 29,400 ₪), פיצוי בגין אי הפרשה לגמל 3,022 ₪, ובסך הכל: של 348,562 ₪.

התובע עבד אצל הנתבעת (חברה העוסקת בתיווך לאספקת שירותי הסעות לחברות ציבוריות וממשלתיות) כנהג אוטובוס זעיר (בכתב התביעה כינה עצמו "נהג טנדרים" ואולם בהמשך הובהר כי עסקינן באוטובוס זעיר ציבורי) וביצע משימות הסעה של כלים ועובדים עבור גורמים משתנים ובהיקף משתנה. במהלך השנים ביצע התובע את משימות ההסעה בכלי רכב שבבעלותו, כאשר בשנותיו האחרונות ביצע הסעות עבור חברת החשמל.

התובע היה כפוף לנתבעת מדי יום, ביצע משימות הסעה באמצעותה באופן בלעדי, פעל על-פי הוראותיה, היה מחויב ל- 5 ולעיתים 6 ימי עבודה בשבוע, קיבל תשלום עבור שעות נוספות, והיה תלוי כלכלית בנתבעת כמקור פרנסתו היחידי.

הנתבעת דאגה לרשיון ההפעלה השנתי של רכב ההסעות שלו.

התובע ניהל תיק עצמאי במס הכנסה, מס ערך מוסף ובביטוח הלאומי והנפיק חשבוניות מס כנגד קבלת תשלום מדי חודש. שכרו חושב על בסיס משתנה: לעיתים על-פי קילומטרים שעות או ימים. כך, במשך 26 שנים.

בתקופה הסמוכה לסיום עבודתו החלה הנתבעת לדרוש מהתובע 13-14 שעות נהיגה ביום, דבר שפגע בבריאותו של התובע על כן החליט לסיים עבודתו בהיותו בן 73.

בסיפא התביעה מוסיף התובע כי אפילו תדחה עתירתו לקיומם של יחסי עובד מעביד הרי שלאור תקופת העבודה הארוכה (26 שנים) יש להעניק לו פיצויי פיטורים ולוּ מטעמים סוציאליים.

2.בכתב הגנתה מיום 14/2/2011 עתרה הנתבעת לדחיית התביעה, משלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים.

התובע נתן שירותים לחברות המזמינות בתיווך הנתבעת כקבלן משנה, באמצעות עוסק מורשה מס' 064117989, הציג עצמו כעצמאי בפני כולי עלמא והתנהל מול רשויות המס ללא התערבות הנתבעת.

התובע הבין היטב את אופי ההתקשרות עם הנתבעת, הוא שרכש את הרכב ודאג לכל הוצאות אחזקתו ותיקונו. עם סיום העבודה נשאר הרכב בבעלות התובע. ההתקשרות בין הצדדים נעשתה אך ורק מאחר שסוג הרכב שבבעלות התובע התאים לצרכיה, ללא חשיבות לזהות הנהג בפועל.

ביום 26/12/1997 חתם התובע על "כתב הצהרה והתחייבות" לפיו נותן הוא שירותיו לנתבעת כקבלן עצמאי, ולא יבוא בדרישות או תביעות בענין מצבו המשפטי הנוגע להעסקתו.

הנתבעת לא התחייבה בפני התובע להיקף פעילות מינימאלי והתובע החליט על דעת עצמו בתקופות מסוימות שלא לעבוד; סידור העבודה נעשה בין הגורם המזמין למול התובע ישירות; התמורה חושבה ונגזרה בהתאם להסכם בין הנתבעת למזמין, ולמעשה כל תפקידה של הנתבעת התמצה בוידוא כי יתייצב הרכב לביצוע ההסעה הנדרשת.

אחת לחודש העביר התובע לנתבעת דוחות בדבר שעות עבודה שסיפק לגורם המזמין, והתמורה ששולמה לו היתה נגזרת של ההסכם בין הנתבעת למזמין, בניכוי עמלה. התמורה שולמה לתובע כנגד חשבונית מס ובתוספת מע"מ.

התובע קיבל שכר משופר לעומת העובדים השכירים שהועסקו על ידי הנתבעת בתפקיד מקביל.

התובע לא קיבל תשלום עבור שעות נוספות, אלא עבור הסעות נוספות.

התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכיון שמעולם לא היה עובד הנתבעת, מה גם שהסיבה האמיתית לעזיבתו של התובע לא היתה גילו אלא אי רצונו לשדרג את הרכב שבבעלותו בהתאם לדרישות החברות המזמינות.

כך גם, אינו זכאי לפדיון ימי חופשה, הבראה, חגים והפרשות לגמל. לענין חופשה מוסיפה הנתבעת כי התובע מעולם לא הודיע על כוונה לצאת לחופשה, לא ביקש הסכמתה, לא נזקק לה ויצא לחופשה כל אימת שחפץ בכך.

3.ביום 1/1/2012 התקיים דיון קדם משפט בפני כבוד הרשמת (כתוארה דאז) שרון אלקיים, ובו נקבע כי הצדדים יחליפו ביניהם תצהירי גילוי מסמכים.

ביום 8/2/2012 הגיש התובע את המסמכים שברשותו.